בחורף 1947 עשתה חנה טירס (לימים חנה בנדה) את דרכה לארץ ישראל.

ביומנה היא כותבת:

"אולם קר וריק. בחלונות, שרידי שמשות מנופצות. שלג מכסה את הריצפה. על הקירות כתובות. כל השפות: פולנית, אידיש , רומנית. שמות של אלה שעברו כאן. עד עכשיו – היו חמשת אלפים. כתובות, שהן עובדה. שלמרות כל הקשיים, העם שלנו חי, ומייחל למולדת שנות אלפיים.כולנו זוכרים את הרגע שהגענו לכאן. אז חלמנו לעזוב את הכל ולנסוע מכאן כמה שיותר מהר, למרות הכתובת הדהוייה :"ברוכים הבאים" , מעל הדלת. עכשיו הגיע רגע זה. באולם שוררת דומיה. אנשים עומדים בשישיות, מכונסים בעצמם. לכל אחד יש איזה תרמיל או תיק בידיים – כל הרכוש.

בשקט, מקשיבים לתידרוך אחרון מפיהם של אנשי "הבריחה". "אפילו אם יאיימו עליכם בכח, אתם לא נסוגים לאחור. תשבו בשלג, ותגידו שלא תחזרו, כי אתם הולכים לבית שלכם, למולדת שלכם".

עמוד מתוך יומנה של חנה

אחרי מסע מפרך וארוך חנה הגיעה לאיטליה ועלתה על אנית המעפילים "התקוה". כשהאניה נתפסה חנה גורשה עם מעפיליה לקפריסין.

ניתן לקרוא עוד מיומנה במאגר המידע.

אנו מודים לבתה של חנה, שמסרה לנו את הפרק המרתק הזה.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות